רשמי סיור בדואים בנגב - בי"ס חברותא

 

אז מה בעצם הכי חשוב? משפחה? דעה? חופש? אהבה? ואולי כבוד?

מגישה : נעה אלדר ט1

ביום רביעי ה-14.12.2011 יצאתי עם בני שכבות ט' ו-י' מבית הספר חברותא לסיור לימודי אל העיר רהט, עיר של ערבים בדואים הממוקמת אי שם באזור הנגב, העיר הבדואית הגדולה בעולם.

ישנן המון דעות קדומות על "בדואים". הדבר הראשון שיעלה לך בראש כשתחשוב "בדואי" (כן, כן, מודה בחטא- גם לי) יהיה ערבי, כהה, מכוסה פנים, עם מבטא כבד. בד"כ במחשבותייך, תפגוש אותו באוהל גדול, באמצע המדבר, תשתה תה ותרכב על גמל. האומנם? זה בדיוק מה שניסינו לגלות.

"שורש המילה "בדואי" הוא "באדאווי"- בערבית נווד. אדם הנודד עם ביתו ומשפחתו. ובהחלט, הבדואים  האונטנתים, המסורתיים היו (וחלקם עדיין) גרים באוהלים ונודדים ממקום למקום בשממת המדבר. בתוך האסלאם עצמו, ישנה יריבות רבה בין אותם בדואים, למוסלמים הפלאחים, הכפריים, ולבין המוסלמים העירוניים. כל אחד טוען כי היא הצודק בהתנהגותו, ובתרבותו, שכידוע לנו- שונים מאוד אחד מן השני מפאת חיי היומיום השונים כל כך. בסיור גילינו כי הבדויים היו ידועים פעם בלחימה המוצלחת שלהם.  

את הסיור שלנו התחלנו ברהט. העיר הבדואית הגדולה בארץ. ברהט נפגשנו עם פאיז אבו-סהיבאן, ראש עיריית רהט.

כשנכנסנו לעיר בנסיעה עם האוטובוס שלנו לעבר מקום המפגש שלנו עם פאיז, לא הופתעתי. עיר מוזנחת ומרוסקת נפרסה למולי. רחובות מלוכלכים, מדורות שריפה, בנייה בלי סוף. זה אולי כואב לשמוע אבל לזה בדיוק ציפיתי. כבר שנים שאני גרה בארץ הזאת ובכל הכפריים הערביים בהם ביקרתי יצאתי באותו הרושם. למה, למה זה נראה ככה? האם זו היא תוצאת הקיפוח הבלתי פוסק של הממשלה הישראלית כלפי החברה הערבית? קל להאשים אותם. הם הרי בסופו של יום אלה שמלכלכים את רחובותיהם שלהם במו ידיהם, לא משלמים מיסים ועוד... ובכל זאת, האם למישהו אכפת? האם מישהו שם לב לאחוזי האבטלה הגבוהים בחברה הערבית? ולאחוזי העוני? מישהו באמת מנסה לעשות עם זה משהו? מחשבות אלו עולות לי הרבה בראש, והן רק התחזקות אצלי לאור המציאות הניצבת לפני.

כשנכנסנו להרצאה הרגשתי יותר טוב. כשלא טוב לי, או כשאני עצובה יש לי נטייה לרצות להעלם. בתוך ספר, בתוך שיר, בתוך ציור. בתוך האולם המוגן שבו ראש העיר הרצה לנו הרגשתי יותר מוגנת. הציור המקסים שצויר על הקיר, ציורה של החברה הבדואית בימי המדבר בצבעים חמים, ההרצאה אשר שיבחה את העיר, ואת החברה, ההסברים אשר כביכול ניסו להעביר לנו תחושה אופטימית. כל אלו כמו היו לא קשורים למראות אשר נגלו לעיני דקות ספורות לפני כן. כאילו היו גזורים ממציאות דמיונית. 

 בהרצאה סיפר לנו פאיז ראש העיר עובדות על העיר ועל תושביה. העיר נוסדה בשנת 1970 ע"י גיבוש כפרים בדויים קטנים לעיר, וכיום היא מונה כ45,000 איש, כולם בדואים. 

גודל האוכלוסייה הבדואית היה בתקופת שלטון הבריטים כ-60,000 בדואים באזור הנגב. לאחר פינוי חלק ניכר של הבדואים לירדן ולעוד מדינות ערביות, נותרו כ-11,000 בדואים בנגב. כיום חיים בצפון הנגב כ-180,000 בדואים – חלקם מריבוי טבעי וילודה גדולה וחלקם מהגרים מארצות אחרות. כיום קשה לדעת מי בדואי "מקורי" ומי מהם צאצאים של המהגרים. בכל מקרה כדי להיות בדואי צריך להיוולד בדואי.

ישנם עוד מקומות שבהם גרים בדואים מחוץ לרהט. כ-90,000 בדואים מתגוררים בכפרים לא מוכרים. זה אומר חיים בכפרים ללא סידורי חשמל ומים מסודרים, בתים הנבנים בצורה לא חוקים או פשוט פחונים או אוהלים.  

נחזור לרהט. כ- 40%-45% (24,000) מתושבי העיר הם בגילאי הגן עד סוף יב'. יש 18 בתי ספר יסודיים, 160 גנים ו-5 בתי ספר תיכונים וכל הכיתות מלאות. רהט מכפילה כל 10-15 שנים את מספר תושביה. בקיצור – עיר משגשגת. כך לפחות טען ראש העיר.

הבחירות הראשונות לראשות העיר היו בשנת 1989. עובדות. עובדות. ועוד עובדות. הרגשתי שאני ממש מתפוצצת. מעולם לא הצלחתי להתחבר להרצאות. איכשהו, הרצאות בסדר גודל של יותר מ-20 דקות תמיד הופכות את נושא ההרצאה למלאה, ולי היה קשה להתרכז. בנוסף הצורה בה הציג ראש העיר את עירו רהט, הייתה לא אמינה בעיני והרגשתי תמיהה ובעיקר רוגז על בחירתו של פאיז להציג לנו את העיר המוזנחת הזאת- כעיר משגשגת. 

שיעור האבטלה בעיר שובר שיאים, כ-38 אחוזי אבטלה בעיר ו-70 אחוזים בקרב נשים. 

דבר אחד מפתיע שגיליתי בסיור היה העובדה שחלק מהבדואים משרתים בצה"ל ונאמנים למדינה על אף היותם ערבים פלסטינאים. הבדואים טובים במיוחד במקצועות כמו גששות ואיתור עקבות. האם אני הייתי רוצה לשרת במדינה ישראל בתור בדואית? להגן על חברה כזאת, אשר פולשת לחיי ומכתיבה לי חוקים? לא בטוחה. ובכל זאת, אולי הייתי קצת ביקורתית. הרי אדם לא יכול לדרוש חיים ברמה גבוהה וזכויות שוות מבלי לקיים את החובות שלו בתור אזרח במדינתו. ובכל זאת, זו היא סוגיה מורכבת וראש העיר בהחלט גרם לי להרהר בה.

פאהיז המשיך וסיפר לנו על סלידתו ממנהגים מסוימים בחברה הבדואית -נקמת דם ורצח על כבוד המשפחה

יצאתי מהאולם בהרגשה מוזרה והסתקרנתי מאוד לראות מה נגלה ביעד הבא שלנו- העמותה לשיפור מעמד האישה, המכילה בתוכה גם מפעל בדים המכונה "רקמת המדבר". אברהם סיפר שהנשים בחברה הבדואית המסורתית בדרך כלל לא עובדות. תפקיד הנשים הוא להישאר בבית, לטפל בילדים, ולהוציא את הצאן. לאחרונה הדברים השתנו. הנשים רצו לממש את עצמן ויצאו לעבוד כמו באחד המקומות שאנו נוסעים אליו – מפעל בדים של נשים בלבד.

"העמותה הוקמה בשנת 1986 יחד עם עוד שלוש נשים. זה התחיל בקייטנה לילדים שקיימת עד היום. בנוסף הוקמה גם ספריה עם עגלה וחמור. נשים החלו לקיים הרצאות על זכויות האישה ולימוד בסיסי של קריאה וכתיבה, סיורים מאורגנים שהעמותה ארגנה ומפעל הבדים. " ספרה לנו הודה, פעילה בעמותה.

התפעלתי מאוד מן המקום ומן העמותה וחשתי הערכה גובלת בהערצה כלי הנשים הללו, פורצות הדרך אשר החליטו להלחם על זכויותיהן, בחברה שכמעט לא מכירה בהן. 

חוסר הפרגון מתבטא בצורה יפה מאוד ע"י מקרי אלימות. חבורת גברים בדויים הגיע אל מרכז העמותה ושרפו את המקום. "הגברים מפחדים" אמרה הודה "כאשר הנשים יחלו לרכוש השכלה, הן יתחילו להחכים, ירצו להתקדם ואף יילחמו על זכויותיהן. הגברים פשוט מפחדים שהנשים יהיו יותר חכמות מהם."

זה כל כך אנושי. הצורך הזה, לשלוט, לקבוע, הגברים הבדויים מתחילים תהליך בו שליטתם האבסולוטית נשמטת מידיהם. מצב אידיאלי זה עדיין רחוק מלהגיע, אך הוא מתקרב בצעדים קטנים. דבר זה גרם לי לחייך לראשונה באותו סיור.

לאחר מכן נסענו ליישוב בדואי לא מוכר, בו פגשנו בכאמל, בן 43, תושב היישוב.

כאמל קיבל את פנינו בסעודה אשר כללה פיתות, שמן זית, לבנה וחומוס וכיאה לבדואי אותנטי קיבלנו גם תה מתוק לפני לכתנו. 

הרגשתי הבנה עמוקה ואמפטיה כלפי כאמל כאשר הוא סיפר לנו על חיבורו לאדמה ולמדבר. "אני אוהב את המדבר," אמר, "זה הבית שלי, אין לי מקום אחר ללכת אליו." ובאמת, מה אנחנו בעצם מצפים מאנשים? לעזוב את הבתים שלהם, את התרבות שלהם ואת האדמות שלהם, בכדי לעבור לגור באיזו עיר כמו רהט?

כאמל הוא לא פוליטיקאי כמו ראש העיר. הופתעתי מהכנות והפשטות בו סיפר עלינו על החיכוכים של הבדואים עם מדינת ישראל. הוא סיפר לנו שהבדואים לא רוצים לעזוב את אדמותיהם אף שהמדינה מנסה להכריח אותם לעשות זאת. בנוסף עבור בדואי זוהי בושה לרשום את האדמה שלו בטאבו – הוא הרי נווד.

לכן כאמל מכיר במדינה אך אינו מעוניין בה. 

ואז נגמרה ההתפעלות. התחלנו לדבר על נשים. כאמל טען כי נשים צריכות להישאר כפי שהיו, כמו במסורת הבדואית הישנה. בושה וחרפה לאדם אשר משפחתו מכילה בתוכה אישה לומדת. אישה הלובשת בגדי גבר. אישה העוזבת את שבטה. זו היא לא רק בושה מבחינתם, אחיה של האישה מחויבים, על כבודם, להלחם על הזכות להרוג אותה. התרגזתי בלב. בחרתי שלא להתווכח ולהתקיל את מארחינו בשאלות כמו שבחרו הרבה מחברי ללימודים. הרגשתי לא נעים עם הסיטואציה הזאת. כאמל בעצם מתנגד, מוקיע ומכפיש את כל מה שאני בעצם. את כל התכלית שלי. יהודייה, חילונית, אישה הלומדת ואף מתרועעת עם גברים (בחיי היומיום ובביה"ס) וברוב חוצפתה מעיזה גם להישיר להם מבט. לאט לאט התחלתי להבין עד כמה צדקתי בתחושת הבטן שלי לגבי ההרצאה בתחילת היום. כאמל תיאר לנו את החיים כמו שהם והערכתי אותו על כך, אך בשום פנים ואופן לא הצלחתי להתחבר לנקודת מבטו. 

הסיור הזה גרם לי לחשוב על החיים שלי מהמון בחינות. על מה מקובל ומה לא, מה טוב מה ורע, מה יפה ומה מכוער. מדהים לראות כמה שונים המושגים הללו בין החברות שלו- היהודית והבדואית.

עוד התפעלתי משלוש הדמויות אשר נפגשנו איתם באותו היום- הודה, בדואית חזקה ואמיצה אשר התרשמתי ממנה רבות. פאהיז- מנהיג חדש בחברה מפולגת, וכאמל- אד מן השורה, אך ישיר בצורה יוצאת דופן, כנה, אשר הולך עם דעותיו ואמונותיו עד הסוף.

שלושת האנשים הללו כל כך שונים אחד מן השני ואני חושבת שהם בדיוק האנשים המייצגים, כל אחד לכיוון הקיצוני שלו, את החברה הבדואית בכללותה.

 
 
 

החברה הישראלית- כתבה על הסיור בדרום- מפגש עם האוכלוסייה הבדואית בישראל קאופמן דנה

את יום רביעי ה-14.12.2011, בילינו בבית הספר חברותא מעט שונה. לא עוד יום לימודים פורמאלי אלא למידה חווייתית את יום רביעי ה-14.12.2011, בילינו בבית הספר חברותא מעט שונה. לא עוד יום לימודים פורמאלי אלא למידה חווייתית בשטח. מלאי אנרגיות ומאוד סקרנים עלינו, שכבת ט' ושכבת י', לאוטובוס והתחלנו את "המסע" לרהט, להכיר קצת יותר לעומק את הבדואים בדרום. אחרי נסיעה לא קצרה, התמתחנו קצת ונכנסנו לשיחה עם ראש עיריית רהט. רהט- העיר הבדואית הגדולה בעולם, מונה כ-53,000 תושבים. כל תושביה משתייכים לאשכול החברתי-כלכלי הנמוך ביותר (העשירון התחתון) ואחוז האבטלה בה גבוה פי 6.6 מהממוצע הארצי. אי לכך רבים מהתושבים (ומהנוער) מסתובבים ברחובות בחוסר מעש ורוב תושבי העיר חיים מקצבת ביטוח לאומי. אלו, בנוסף לתסכול מהמדינה, הן גם הסיבות לתופעות פשיעה בנגב כמו גניבה ודמי חסות מצד הבדואים. 
ראש העיר טוען- "בשנים האחרונות התחילה העיר להתפתח כלכלית בצורה דרסטית". הוא מסביר שאחוז הבדואים האקדמאיים בעיר עולה (בעיקר בקרב הנשים) וכי העיר מתחילה להתפתח מפנים. רוב התושבים עדיין עובדים מחוץ לעיר אך בעקבות העובדה שכל שירותי הממשלה של הבדואים נמצאים ברהט יותר ויותר בדואים מגיעים לרהט ונוצרות משרות חדשות. 
הופתעתי ושמחתי לגלות שראש העיר מצא לנכון להקדיש את זמנו לתלמידי בית ספר יהודי פרטי במרכז. השיחה איתו הייתה מעניינת ותהפוך למעניינת עוד יותר בהמשך היום כשאוכל להשוות אותה לשיחה עם בדואי "אותנטי".
משם המשכנו ללקייה. אחד מתוך ששת היישובים-כפרים הבדואים המוכרים בדרום. אם רהט, נראתה לי מוזנחת ומלוכלכת, זה היה רק כי לא ראיתי את לקייה לפני כן. היישוב מלא בלכלוך, בנייה לא חוקית וגרוטאות. לא מקום שהייתי בוחרת לגדל בו ילדים. 
ירדנו מהאוטובוס, ב"רקמת המדבר", והתיישבנו במאהל מסורתי, מחכים לשמוע מה הסיפור של המקום. הודה- אחת מהמקימות- הסבירה לנו שרקמת המדבר הוא חלק מפרויקט של העמותה לשיפור מעמד האישה הבדואית בלקייה. פעילות העמותה החלה עוד בשנת 1986, כאשר כמה נשים מאחד השבטים בכפר החליטו לייסד קייטנה לילדים בחופשה. הן עברו מבית לבית, מבקשות כספים, ספרים ואוכל ובסופו של דבר הצליחו להקים קייטנה לתפארת שפועלת מאז מדי שנה. עם השנים התרחבה פעילות הנשים ובשנת 1993 הפכה הפעילות לעמותה רשמית שמגייסת תרומות וכוללת נשים מכלל השבטים בכפר. הן פועלות בשלושה ענפים עיקריים- טיפוח הספרייה שהן הקימו במקום והספרייה הניידת שעוברת בין הכפרים הלא מוכרים באזור, פרויקט המנהיגות הצעירה, שמחזק את הנערות ביישוב לקראת לימודים גבוהים ודואג לפתח נשים עם ראיית עולם ופרויקט רקמת המדבר- 80 נשים מכל השבטים שמגיעות פעם בשבוע למקום, לוקחות חומרים, רוקמות בביתן ומחזירות את התוצר הגמור לעמותה. בסוף כל חודש מגיעות הנשים לקבל משכורת והתנאי לקבלת המשכורת הוא נוכחות בהרצאה, כל פעם בנושא אחר. 
הודה מספרת שבתחילה הנשים ובעליהן התנגדו. הן היו רגילות לא לדעת כלום ולשבת בבית והם היו מרוצים. היא מוסיפה שכיום, בזכות הפעילות של העמותה, הנשים מבינות יותר. הן שומעות הרצאות על בריאות האישה והילד, על טיפוח, על זכויותיהן. המטרה היא להעשיר ולהרחיב את הידע של האישה, לקחת אותה לטיולים לראות עולם וללמד אותה קרוא וכתוב. 
לשמוע את הודה מדברת, היה חוויה מעצימה. עוד עכשיו, כשאני חושבת על מה שהיא אמרה הלב פועם קצת יותר מהר. כמה חזקות הן, כמה מלאות רצון טוב הן. איך הן משנות סדרי עולם! "מתקנות" מסורת ומקדמות את עצמן. הודה סיפרה לנו על מקרים אישיים של נשים שנמצאות בפרויקטים של העמותה, כמה הן נפתחו והתעצמו. עכשיו שהן מבינות והן מסוגלות להתמודד עם העולם בעצמן- שכלית, נפשית וכלכלית. 
בעוד המחשבות על הנשים המדהימות הללו ממשיכות לרוץ, עלינו על האוטובוסים, מתקדמים לעבר היעד הבא והאחרון של הסיור שלנו- כפר בדואי לא מוכר. במקום אירחה אותנו משפחת אבו-נאדי
ישבנו באוהל שתינו תה מתוק- מתוק ואכלנו פיתות עם חומוס ולבנה. כשהבטן הייתה מלאה, התפננו גם להקשיב. כאמל- אבי המשפחה- הגיע לספר לנו קצת על הבדואים מנקודת המבט שלו. 
קודם כל נראה לי מתבקש לציין שכאמל הוא אדם מאוד כנה וישר, שמדבר חד וחלק ולא מנסה לצייר תמונה אידיאלית של מציאות לא קיימת. כאמל מגדיר את עצמו כבדואי ישראלי ואומר שהוא מוכן לוותר בקלות על הזהות הפלסטינאית שלו כדי להשתלב בחברה הישראלית. ראש עיריית רהט אמר שהוא ערבי, ישראלי-פלסטינאי והוא מזדהה עם הפלסטינים ושבדואי זה רק כינוי. כאמל אמר שהוא מאמין בפוליגמיה, למרות שלו יש רק אישה אחת ושאם גבר מרגיש שהוא צריך עוד אישה מסיבה כזו או אחרת עדיף שהוא יעשה את זה מול כולם ולא בחדרי חדרים כשהוא פוגע בכבודה. ראש העירייה אמר שיש רק 30% פוליגמיה בקרב הבדואים ושהוא, באופן אישי, נגד. ראש העירייה היה בעד לימודים של נשים וחיזוק מעמד האישה ואילו כאמל אמר שזה לא מכובד שאישה לומדת מחוץ לכפר והבהיר לנו טוב מאוד שמקום האישה בבית עם הילדים, כשהם יכולים להשגיח עליה. ראש העירייה הסביר שההנהגה נגד נקמת דם ושזה חלק לא טוב במסורת הבדואית ושהם פועלים למגרו ולהוציאו מהמסורת באמצעות החינוך של הנוער ואילו כאמל אמר שכלא לא מרתיע וגם 20 שנה בכלא לא משתוות לרצח של אדם ומה שקורה במערכת המשפט בישראל זה פשוט ביזיון ולכן הוא בעד נקמת דם. זה היה מעניין לראות כמה עמוק המחשבה הזאת מושרשת בו, הוא לא היה צריך לחשוב על זה, זה היה ברור לו כמו שברור לו שהשמש זורחת בכל יום. 
כשלמדנו על המחלוקות שיש לממשלה עם הבדואים בישראל, הסבירו לנו שבתוך הבדואים יש המון חמולות ושבטים ואין הנהגה מייצגת וזו אחת הסיבות שאי אפשר להגיע להסכם. כל בדואי חושב אחרת ואף הסכם לא מקובל על כולם. אז ברור שכל אדם שונה ממשנהו וטוב שכך אך העובדה שאין מי שמקבץ את כל דעותיהם ביחד ומגיע להחלטה יוצרת בעיה עמוקה. המפגש עם כאמל, עם הבדואי שחי בכפר לא חוקי וקרוב למסורת הישנה אל מול המפגש עם ראש שהעירייה, הבדואי העירוני המשכיל שמבין שיש מסורות לא טובות ורוצה למצוא את דרך הביניים, הדגיש את הפערים האלה שנמצאים בתוך החברה הבדואית. את השוני הנרחב.
החלפנו את הנושא להתיישבות הלא חוקית. כאמל התעצבן מעט ואמר: "ליישוב מוצלח הייתי עובר. ישוב מוצלח הוא יישוב שכולל את המסורת, שמתאים את עצמו לתעסוקה בדואית". הוא מסביר שהניסיון להקמת יישוב התברר ככישלון (תל שבע, כספייה וכו'). 
שאלתי את כאמל אם זה עניין של פרקטיות, שהוא לא רוצה להחליף דונמים רבים ב-500 מטרים כושלים או של מסורת של אוהלים ונדידה. הוא אמר שזאת לא המסורת כבר הרבה שנים. אם הייתה הבטחה ליישוב מצליח בקנה מידה של יישוב מצליח יהודי, הוא היה עובר. שאלו אותו אם הוא היה עובר ליישוב כזה בצפון. הוא ענה: "כששירתי בצה"ל, ראיתי את המודרניזציה, תל אביב, כל הסביבה. דבר אחד תמיד ידעתי- אין כמו להיות בדואי". כאמל לא מוכן היה לשמוע על מגורים במקום אחר בארץ. 
בסופו של יום נכנסנו לראות את ביתו של כאמל שהיה צנוע מאוד וחמים. מלא רקמה שאימו רקמה, תמונות של מקומות קדושים לאסלאם ופסוקים מהקוראן והרבה הרבה תמרים. עשינו סיבוב "בחצר" שלו וראינו אותו חולב את הנאקה. אני מצאתי את הביקור אצל המשפחה למעניין מאוד ופותח בפני דעות אחרות ששונות בבסיסן מדעותינו. 
חזרתי מהסיור הזה מלאה במחשבות... הבדואי-איש מדבר, רועה צאן, אדם צנוע, שמסתפק במועט וערך המשפחה הוא ערך עליון בשבילו. איש שגדל עם "בושה פנימית", לדברי כאמל, ויודע לכבד את משפחתו ואת אורחיו. חברה שמתרבה בקצב מטורף ואחוז הילודה בה הוא מהגבוהים בעולם (35 תינוקות חדשים מדי שבוע ברהט, עיר שמכפילה את עצמה כל 10 שנים). חברה שמשתלטת על שטחים או שמה מחזירה שטחים שהמדינה נישלה ממנה ולא תמיד פועלת לפי החוק בארץ. עוד חברה שונה שאנו מנסים לחבר לשטיח הצבעוני של החברה הישראלית. 
פיתרון לא יגיע מהסיור הזה, ואולי גם לא יגיע לעולם שכן אני חושבת שנזכרנו מעט מאוחר מדי בבעיה, אבל עצם ההיפתחות לחברה אחרת שגרה פה קרוב, שעה וחצי נסיעה מבית הספר, ובכל זאת כל כך לא מוכרת לנו. אני חושבת שהסיור עוזר לנו להכיר את החברה וכיוצא מזאת להיות אנשים מודעים יותר ומנהיגים טובים יותר, במידה ונרצה, אך יותר מכל הוא מלמד אותנו על עצמנו. על ההתמודדות שלנו והדעות שלנו שברוב הימים דומות באופן בסיסי לשאר החברה ולא דורשות שמירה על זהות עצמית אישית אל מול דעות ששונות במהותן. 
אסיים בלהזכיר מנהג בדואי, שהסבירה לנו עליו הודה. הבדואים נוהגים להגיש לאורחים, בתחילת הביקור, כוס קפה מר מאוד כדי לסמל את החיים הקשים במדבר ובסוף הביקור, כוס תה מתוק- מתוק שמסמלת את התקווה- וזה לדעתי מה שצריך לקחת מהסיור הזה. תהיו מודעים לכל הדברים הרעים, הסכסוכים והמחלוקת שמתרחשים סביבכם ואל תאבדו את התקווה שניתן למצוא תמיד מקום באמצע ולפתור כמעט כל בעיה.

 

קטגוריות: